פרשת ויקרא יום ג'

מקרא

ויקרא פרק ג

(א) וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים לכן נקרא שלמים, שחלק ממנו למזבח, האימורים. וחלק ממנו לכהנים, חזה ושוק. וחלק ממנו לבעלים, שאר הבשר. וזהו דרך שלום, שכלם אוכלים יחד[1] קָרְבָּנוֹ כלומר שנדב ואמר הרי עלי או הרי זו שלמים אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם ירצה יקריב זָכָר אִם ירצה יקריב נְקֵבָה תָּמִים בלא מום יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:

(ב) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ בכל מקום בעזרה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב כמו שזורקים את דם העולה שתי מתנות שהן ארבע כמבואר לעיל:

(ג) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיקֹוָק אֶת הַחֵלֶב חלב בלשון הקודש הוא השומן הנפרד מן הבשר והוא נקלף ממנו, כי השומן המתערב עם הבשר ואינו נפרד ממנו ההוא יקרא שומן[2] הַמְכַסֶּה אֶת כלהַקֶּרֶב אברי העיכול כלומר חלב העוטף כשמיכה את כל אברי העיכול יחד וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב מתחת לחלב המכסה קיים חלב נוסף הדבוק לאברי העיכול ואינו חתיכה אחת אלא חתיכות המפוזרות במקומות שונים  ולא כתב רחיצת קרב וכרעים בשלמים לפי שיש לבעלים חלק בהם וכל אחד יתקן חלקו כרצונו[3]:

(ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת עצמם וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן שעוטף אותם אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים הכסלים שם כולל לבשר העוטף את הבטן והמתניים של הבהמה ומעברו הפנימי נמצא חלב ומוציא רק את החלב שנמצא 'בגובה הכסלים' כלומר בגובה המתניים שמשני צידי השדרה וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד בין הריאות לכרס ישנו כעין וילון לבן המפריד ומחלק את חלל הפנימי של הבהמה לשני חדרים. בשפת הוילון סביב ישנה רצועת בשר אדום המקיפה אותו כטבעת ואותה רצועה בלבד נקראת "יותרת הכבד" הכבד שוכב מעל הכרס מצד ימין והוא מחובר בחלקו הקדמי אל יותרת הכבד וכשמוציא את יותרת הכבד פורס גם פרוסה בגודל כזית מן הכבד עצמו עַל מלבד הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה את יותרת הכבד:

(ה) וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל עם הָעֹלָה עולת התמיד ואחריה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק למדנו שתקדים עולת תמיד לכל קרבן על המערכה[4]: פ

(ו) וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק אם ירצה יקריב זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:

(ז) אִם כֶּשֶׂב כשב הוא גדול, כמו והכשבים הפריד יעקב (בראשית ל, מט), וכבש הוא קטן, עגל הוא גדול, בן בקר פחות ממנו וצריך עדיין לאמו, פר בן בקר יותר מבן שנה, אבל אין בשום מקום בן כבש, לפי שאינומתעבר תוך שנתו[5] הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:

(ח) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:

(ט) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיקֹוָק חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה אין באליה חלב כלל כי כולה שומן מחובר שם ואינו נפרד ממנה, ולפיכך יש לפרש חלבו האליה תמימה, שאין הכוונה בו על שומן אלא על החלב. ואם תאמר מה חלב יש באליה, כך פירש הכתוב חלבו האליה חלבו עם האליה, לומר שיקריב ממנו חלבו באליה תמימה, והכוונה כי כאשר יסיר האליה תמימה עם העצה יוסר עמה חלב רב שהוא מחובר בה בצד הפנימי וכך פירש הגאון רבינו סעדיה ז"ל כי פירוש חלבו האליה כאילו אמר חלבו והאליה[6] לְעֻמַּת הֶעָצֶה הכליות ומשם מתחיל לחתוך את האליה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:

(י) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:

(יא) וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיקֹוָק לימד על החלבים שקרויין לחם[7]: פ

(יב) וְאִם ממין ה -[8] עֵז שם כולל הוא לזכר ונקיבה[9] קָרְבָּנוֹ אם ירצה זכר ואם ירצה נקיבה וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:

(יג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:

(יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיקֹוָק אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:

(טו) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:

(טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיקֹוָק:

(יז) חֻקַּת עוֹלָם בזמן בית עולמים שחלב קרב במזבח אסור  וגם – לְדֹרֹתֵיכֶם אף בזמן שאינו קרב בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אפילו בחוץ לארץ[10] כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: פ

נביא

מלכים א פרק יג

 (לג) אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה אף כי ראה נפלאות ה', ביבושת ידו, וקריעת המזבח, ומיתת הנביא על אשר עבר מצות ה', עם כל זאת לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת הֶחָפֵץ כל הרוצה היה מחנך עצמו, והיה מכהני במות יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת:

(לד) וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: פ

מלכים א פרק יד

(א) בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן יָרָבְעָם:

(ב) וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם לְאִשְׁתּוֹ קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית שני את בגדייך וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אתי אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם וְהָלַכְתְּ שִׁלֹה הִנֵּה שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא הוּא דִבֶּר עָלַי שאהיה לְמֶלֶךְ עַל הָעָם הַזֶּה:

(ג) וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים פת יבש מתובל בתבלין, על כי המה מנוקדים ומנומרים ממראה התבלין וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ וּבָאת אֵלָיו הוּא יַגִּיד לָךְ מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר:

(ד) וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עמדו במקומם ולא זזו בארובות עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ מתוך זקנותו: ס

(ה) וַיקֹוָק אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל בְּנָהּ כִּי חֹלֶה הוּא כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה עושה עצמה כנכרית, כאלו אינה אשת ירבעם:

(ו) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח וַיֹּאמֶר בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ מאת הקב"ה בשליחות - קָשָׁה:

(ז) לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

(ח) וָאֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ וְלֹא הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי:

(ט) וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת עבודות זרות העשויים בהתכת המתכת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ: ס

(י) לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר אפילו הכלב שדרכו להשתין בקיר עָצוּר העושר האצור ושמור בבית וְעָזוּב המקנה שעזוב בשדה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל השן את המאכל שבפה עַד תֻּמּוֹ:

(יא) הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי יְקֹוָק דִּבֵּר:

(יב) וְאַתְּ קוּמִי לְכִי לְבֵיתֵךְ בְּבֹאָה כלומר כשיבואו רַגְלַיִךְ הָעִירָה וּמֵת הַיָּלֶד:

(יג) וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם לא פירש מהו הדבר הטוב, ורבותינו ז"ל אמרו, שהושיבו אביו שומר שלא יעלה איש לרגל, ובטל משמרתו ועלה לרגל:

כתובים

שיר השירים פרק ד

הדוד מדבר על יופיה של רעיתו, ומצטער שאינו יכול להיות עמה

פרק ד'

אומר הדוד,

(א)  הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי אומר לה שהיית יפה הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ   את יפה ועיניך יפות כזוג יונים, כשהן נראות מבעד לקישורי כיסוי הראש שלך שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד והשיער שלך נאה כמו מראה עדר עזים שיורדות מהר גלעד, שיופי העדר מתמזג ביופי הרי גלעד

הנמשל הוא שה' אומר לעם ישראל שכל אחד בעם ישראל חביב על ה'. כמו יעקב שירד למצרים בהר גלעד.

(ב) שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שיניך לבנות ישרות ונקיות כמו עדר של רחלים מנויות, שעלו מהנהר שהתרחצו שם שכולם נראים אותו דבר והצמר שלהם מבהיק

שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם שכולן מתאימות אחת עם השניה בגודלן, ואין שום אחת שחסרה

הנמשל הוא גבורי ישראל הכורתים ואוכלים אויביהם בשניהם סביבותם והרי הם מתרחקין מן הגזל של ישראל ומן העריות שלא יתלכלכו בעבירה ונאמר קילוס זה על שנים עשר אלף איש שצבאו על מדין בקצב ומנין שלא נחשד אחד מהם על העריות שנאמר (במדבר לא) ולא נפקד ממנו איש ואף על הרהור הלב הביאו כפרתן ואף על הגזל לא נחשדו שהעיד עליהם הכתוב ויקחואת כל השלל ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן וגומר ולא הבריח אחד מהן פרה אחת או חמור אחד

(ג) כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ השפתים שלך יפים ואדומים כמו חוט אדום וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה הדיבור שלך יפה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ הצדעים שלך שנראות מבעד לקישורי כיסוי הראש, דומות לחתיכה של רימון באדמימותן ויופין  

הנמשל מה שעם ישראל מדברים הם מקיימים. ואפילו הרקים בעם ישראל מלאים מצוות כרימון.מתחת תלמידי החכמים שעמי הארץ שומעים בקולם.

(ד)       כְּמִגְּדַל דָּוִיד צַוָּארֵךְ  הצואר שלך זקוף וישר כמו מגדל דוד  בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת - בנוי לנוי שכולם מסתכלים בו. ולמדים את פרטי הבנין. [תלפיות, לשון לימוד והסתכלות]. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵיהַגִּבּוֹרִים אלף מגינים תלויים על המגדל לנוי, וכל השלטים [-סוגי מגינים] של הגיבורים. וכך צוארה של הרעיה יפה ומושלם.

הנמשל הוא הסנהדרין שכולם באים ללמוד זקופים וישרים והתלמידים נקראים מגינים באים ללמוד מהסנהדרין.

 

משנת ההלכה

דיני חודש ניסן

       א.       אין אומרים נפילת אפיים בכל חודש ניסן גם ואין אומרים בחודש ניסן היהי רצון שאחר קריאת התורה ואין מזכירין בו נשמות וגם צדוק הדין והקדיש שאחריו אין אומרים ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה. מפני שי"ב הנשיאים הקריבו בי"ב ימים הראשונים של ניסן את קרבנותיהם חמשכן וכל ימי הקרבן היה יו"ט וערב פסח וימי הפסח עצמם ואסרו חג הנם ימי שמחה ויו"ט א"כ יצא רוב החודש בקדושה לפיכך עושים כולו קודש.

        ב.        טוב לקרות בניסן בכל יום הנשיא שלו ומחר בראש חודש נהגו להתחיל מויהי ביום כלות משה בפ' נשא (במדבר ז) ולקרוא את נשיא יהודה ויש מתחילים שלושה פסוקים קודם בברכת כהנים. וביום י"ג פרשת בהעלתך עד כן עשה את המנורה.

         ג.         נהגו בחלק מקהילות החסידים לקרוא פרשת הנשיאים הנ"ל מתוך ספר תורה אמנם אין לברך לפניה או לאחריה. אמנם במקום שלא נהגו יקרא מתוך חומש. וברוב עם הדרת מלך.

        ד.        שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכו

       ה.       היוצא בימי ניסן ורואה עצי פרי פורחים, אומר ברוך אתה וכו' מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם; ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה, ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות, וראויים לגמרי לאכילה לא יברך עוד אבל קודם שגדלו יוכל לברך אפילו אם ראה אותם בשעה שלבלבו ופרחו ולא בירך אז.

         ו.         וכן אם ראה אותם פורחים ולא בירך יברך בראיה השניה שרואה אותם.

         ז.         לכתחילה יהדר לברך בראיית שני אילנות אפילו אם הם מאותו המין וכיול לברך אף על אילן ערלה ויש מחמירים בכך.   

---

[1] רשב"ם

[2] רמב"ן

[3] חזקוני

[4] רש"י

[5] פי' הטור

[6] רמב"ן

[7] אדרת אליהו

[8] אבע"ז

[9] רמב"ן

[10] חזקוני

פרשת ויקרא יום ב'

מקרא

ויקרא פרק ב

(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב תתנדב להקריב קָרְבַּן מִנְחָה סתם ולא פירש איזה מנחה לַיקֹוָק סֹלֶת עשרון כלומר עשירית האיפה קמח חטה נקיה[1] יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ ואינו אופה או עושה שום תיקון אחר אלא כשהיא סולת -וְיָצַק עָלֶיהָ על כולה לוג אחד שֶׁמֶן שהוא כשביעית מעישרון וסדר נתינת השמן כך הוא שופך כזית מהשמן לכלי ואח"כ שופך פנימה את כל הסולת ואז שופך את כל השמן מלבד כזית ומערב בידו את הסולת והשמן ויוצק שמן מלמעלה ומפזרו על פני הסולת ואינו בוללו וְנָתַן עָלֶיהָ בעליה של המנחה שהיציקה והבלילה כשרים בזר, קומץ לְבֹנָה על מקצתה מניח קומץ לבונה ואינו מפזרה על פני המנחה כולה[2]:

(ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים ואינה טעונה הגשה מכיון שמוכח מתוך מעשיו שלשם שמים הביאה. אבל אותן הבאות אפויות כמבואר לקמן כגון מחבת מרחשת מאפה תנור ורבוכה צריכה הגשה למזבח כדי להראות שלצורך המזבח אפאן שלא יתראה כאדם המתקן לעצמו כל הסעודה ואח"כ שולח מנות לרעהו[3]. וי"א שגם בזו כהן מגישה על המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ -[4] וְקָמַץ מִשָּׁם הכהן ולא זר מְלֹא קֻמְצוֹמכניס כף יד ימינו לתוך הסולת והשמן וסוגר ג' אצבעותיו האמצעיים על פס ידו ומוציא ידו לחוץ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ ימלא את קומצו ושומטו מיד לתוך כלי שרת וזוהי עבודת קבלת המנחה כעין עבודת קבלת הדםעַל כָּל מלבד לְבֹנָתָהּ שאותו אוסף מתוך הקערה שהיה בה הסולת ומניח אותה בתוך כלי השרת בו נמצא הקומץ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח[5] הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה כלומר זורק הקומץ והלבונה על האש רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:

(ג) וְהַנּוֹתֶרֶת השיריים שנותרו מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן יש זכות קדימה וכן לכל כהן גדול הבא אחריו ואח"כ  - וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים ולכן אסורה לזר שאינו כהן[6] מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק: ס

(ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן כלומר לוקח כלי שרת ושופך לתוכו את כל הסולת ואח"כ שופך את כל השמן ומרבם ובוללם בידו אח"כ מכניס מים פושרים ולש את הבצק בידיו ומחלק את הבצק לעשרה חלקים ואח"כ עורך כל גוש ועורכו בצורה עגולה ויפה ואז טובל אצבעו במים ומחליק פני החלה בידיו ואופה בתנור שבעזרה את החלות, אחרי אפייתם מקפל כל חלה עד שנשברת לחצי ומקפל שני החצאים ועשה מהם ארבע ומחלקם בדרך זו עד שמגיע לפירורים רבים שגודלם כזית ומניח את כולם בכלי שרת אח"כ מביאה אל הכהן והכהן עושה הגשה לקרן דרומית מערבית ומצמיד את הכלי לקרן המזבח לרגע אחד ואח"כ עושה הכהן קמיצה כאמור לעיל, או מנחת מאפה תנור אחרת - וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן כלומר רקיקים שאין מערבים בהם שמן אלא מניח הסולת בכלי שרת ומכניס מים פושרים ולש ומחלק לעשרה חלקים כנ"ל ומרדד את הבצק למות דקות- רקיקין ומחליק פני המצה במים ואז אופה אותם על רצפת התנור, לאחר האפיה טובל אצבעו בשמן ומורח על פני הרקיקים וחוזק ומושח עד שיכלה לוג השמן אח"כ מחלק אותם לפתיתים כנ"ל בחלות ומשם כל מעשיה כחלות הנ"ל: ס

(ה) וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת כלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן בכלי שטוח ללא דפנות וסדר עשייתה נתינת השמן כנתינת מנחת סולת ואח"כ שופך מים פושרים ומעשיה משלב זה כסדר הכנת חלות עד שלב האפיה שבמקום לאפות בתנור אופה במחבת ואז פותת ולאחר בפתיתה מפזר כזית שמן הנותר מלמעלה כמעשה מנחת סולת קָרְבָּנֶךָ שאמר הרי עלי מנחת מחבת סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:

(ו) פָּתוֹת אֹתָהּ את כל המנחות הנאפות קודם לקמיצה[7] פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: ס

(ז) וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת כלי הוא שהיה במקדש שנראה כמו סיר עם דפנות ומעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין, כל דבר רך ע"י משקה נראה כרוחש ומנענע קָרְבָּנֶךָ וסדר עשייתה כמעשה מנחת מחבת מלבד האפיה שנאפתה בסיר – מרחשת סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה:

(ח) וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיקֹוָק וְהִקְרִיבָהּ בעליה אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ הכהן אֶל הַמִּזְבֵּחַ כלומר שהכלי נוגע לרגע בקרן דרומית מערבית של המזבח למטה מחוט הסיקרא:

(ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ הקומץ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:

(י) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק:

(יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר בצק שהחמיץ וְכָל דְּבַשׁ כל דבר מתוק וכולל פירות מתוקים ודבש דבורים לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

(יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור שנאמר (לקמן כג) חמץ תאפינה ובכורים מן הדבש כמו בכורי תאנים ותמרים תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיְקֹוָק בעזרה לתנופה אבל - וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:

(יג) וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח על עולת בהמה ועוף ואימורי כל הקדשים כולן: ס

(יד) וְאִם תַּקְרִיב כלומר כשתקריב מִנְחַת בִּכּוּרִים מנחת העומר העשויה משעורים שביכרו ונתבשלו עתה הקריבה בט"ז ניסן להתיר את אכילת התבואה החדשה שגדלה לאחר הפסח הקודם לַיקֹוָק אָבִיב כלומר השעורים צריכים להיות בשלים כל צרכם קָלוּי בָּאֵשׁ צריכים להיות קלויים באש והיו כולים אותם בתוך "אבוב" כלי נחושת מחורר גֶּרֶשׂ צריכים להיטחן בריחיים ששוברים את הגרעינים אבל לא בריחיים העושים אותם קמח כַּרְמֶל כר מלא כלומר שהכר הקליפה צריך שיהיה חללה מלא בגרעין וזהו השלב שבו הגרעינים טריים ולחים תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ:

(טו) וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה כסדר מנחת סולת מִנְחָה הִוא רק יש דין נוסף שקודם להגשה עושים למנחה "תנופה" לארבע רוחות העולם למעלה ולמטה:

(טז) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק: פ

נביא

מלכים א פרק יג

 (טז) וַיֹּאמֶר לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

(יז) כִּי דָבָר בא אֵלַי על ידי המלאך שאמר בִּדְבַר יְקֹוָק לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם לֹא תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתָּ בָּהּ:

(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר יְקֹוָק לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם הגם שתחילה טרם יצאת מבית אל היה אסור לך לאכול בבית אל, אחר שיצא פסק האיסור ויוכל לשוב ולאכול, ובזה  כִּחֵשׁ לוֹ אלה דברי כותב הספר, שאמר הנה הנביא הזקן היה משקר לו, כי לא בא אליו הנבואה להשיבו:

(יט) וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם:

(כ) וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן פ וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל הַנָּבִיא הזקן נביא השקר אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ:

(כא) וַיִּקְרָא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי יְקֹוָק וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

(כב) וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל תֵּשְׁתְּ מָיִם לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ שלא ישוב אל ארץ יהוד' וימת שם כי בדרך ימות ובאמרו לו נבלתך רמז לו כי נבלה תהיה גויתו כלומר מושלכת בדרך:

(כג) וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הנביא הזקן נביא השקר את הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ:

(כד) וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וזה פלא שלא אכל את החמור או הנבלה:

(כה) וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ:

(כו) וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי יְקֹוָק וַיִּתְּנֵהוּ יְקֹוָק לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ עליו:

(כז) וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר וַיַּחֲבֹשׁוּ:

(כח) וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר:

(כט) וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ:

(ל) וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ בקבר הנביא הזקן אשר כרה לעצמו וַיִּסְפְּדוּ הוא ובניו עָלָיו הוֹי אָחִי:

(לא) וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי:

(לב) כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְקֹוָק עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל שהנבואה תתקיים בכל אופן ואחר שאין לה זמן מוגבל לא תניחו עצמותי אף זמן קצר לבד וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן: פ

כתובים

שיר השירים פרק ג

(ט) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הבית שעשה לו דודי, הוא בדמיוני כהיכל שעשה המלך שלמה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן מהעצים המובחרים שגדלים בלבנון.

והנמשל הוא על ביהמ"ק שהיה בנין מפואר ומופלא:

(י) עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף  העמודים של ההיכל עשה מכסף רְפִידָתוֹ זָהָב וריפוד המיטה בבגדי זהב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן וילונות התלויים עשויים מארגמן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָם וכל ההיכל משובץ בבגדים שארגו בנות ירושלים באהבתן אותו.

והנמשל הוא שהעמודים הם כעמודי יכין ובועז שהיו חמודות ככסף, המצעים שהיו על האפריון הם כמקום משכן הכינה על כפורת הזהב מרכבו שזהו הוילון הוא הפרוכת המבדילה בין הקודש וקודש הקדשים ותוכו רצוף אהבה זהו השראת השכינה הנאהבה והנעימה בעיני כל האומות בתוך ביהמ"ק:

(יא) צְאֶינָה וּרְאֶינָה מתפארת בעיני כולם, צאו ותראו בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כל בנות ציון את דודי שהוא בדמיוני המלך שלמה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ וראו את העטרה היפה שעשתה לו אמו בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ בשביל היום שמתחתן עמי, שזה יום שמחת לבו.

והנמשל הוא האומות העולם לא יחשבו שהקב"ה בחר בעמ"י רק בגלל אהבת האבות אלא ראו שביום קבלת התורה עמ"י הייתה חביבה עליו כאוצר וכעטרה כמו שנאמר והייתם לי סגולה וכן נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ולכן האהבה תשוב למקומה מהר:

משנת ההלכה

הפרשת חלה מהמצות

       א.       כשם שבכל עיסה שנעשה ממנה לחם חל עליה חיוב מצה אף מצה חייבת בחלה, וזמן ההפרשה לכתחילה הוא בשלב העיסה עו קודם שנאפה.

        ב.        במצות מכונה החלה מופרשת מיד אחר הערבוב הראשוני על פי רוב, ולכן הקונה או משתתף באפיית מצות מכונה אין המצות חייבות בחלה.

         ג.         במצות יד מנהגנו שאופים עיסות שאין בהם שיעור חלה וממילא אין מפרישים במאפיה מהעיסה ולפיכך הקונה מצות אלו או משתתף באפייה חייב לברר אם הופרשה חלה לאחר האפיה ואם לאו חייב להפריש בביתו (הסיבה שאין מפרישים ברוב המקומות מיד אחר האפיה מכיון שמצוה זו הוטלה לכתחילה על הנשים והן אינן מצויות במאפיה בשעת האפיה ולכך מביאים המצות הביתה כדי שהנשים יפרישו). 

        ד.        כשבא להפריש חלה אם יש לו שיעור חלה בקופסת קרטון אחד כלומר 2.250 ק"ג קמח לחזון איש, 1.670 ק"ג קמח לגר"ח נאה (ובמשקל, המצות שוקלים מעט פחות משיעור הקמח הניתן בהם, וא"כ גם אם המצות עתה שוקלים פחות משיעורים אלו הרי חייבים בחלה לפי משקל הקמח שנתנו בהם.) יפריש חתיכת מצה ויברך ברוך אתה וכו' אשר קדשנו וכו' "להפריש חלה". ויאמר הרי זה חלה.

       ה.       ואם יש לו כמה קופסאות קרטון יצרף כולם יחד שיגעו זה בזה ולכתחילה יפתח את כולם אמנם אין צריך לפתוח את השקית שהמצות נתונות בו בתוך הקופסא ויפריש כנ"ל מאחד מהקרטונים ויברך ויאמר "הרי זו חלה על כל המצות".

         ו.         ואם אין לו קופסא שיש בה שיעור חלה כנ"ל אבל בצירוף קופסא אחרת יגיע לשיעור זה יפתח את הקופסאות ויקרבן עד שיגעו זה בזה ויניחם בתוך סל אחד או יניחם על מפה ויכסה אותם מלמעלה גם כן במפה שהם מונחים עליה ויפתח גם את הניילון שהמצה ארוזות בתוכו ויטול מצה ויניחה  על גבי המצות שבשתי החבילות ודבר זה נקרא "צירוף סל" ויטול מצה אחרת לשם חלה ויברך כנ"ל ויאמר הרי זה חלה על כל המצות.

         ז.         ואם אין לו כשיעור זה או שמסופק האם היה שיעור זה בקמח יפריש כנ"ל בלא ברכה.

       ח.       ואם המצות פחותות מ-1.200 ק"ג קמח מעיקר הדין אם הם מצות "חבורה" כלומר מחבורה שהתאגדה לאפיית מצות אינו חייב בהפרשת חלה כלל אמנם נשתרש המנהג להפריש גם באופן זה. אבל אם קונה ממאפיה יש אומרים שחייב מעיקר הדין ויפריש ללא ברכה.

        ט.       את מצות ההפרשה יש לתת לאשה לעשות כמו בכל הפרשת חלה הנעשית בבית.

         י.         וכדאי להפריש את החלה מיד כשיכול בכדי שלא ישכח, וצריך להזהר מאד שלא יבואו בקרבת חמץ ולכן יש שנהגו להפריש החלה קודם שריפת חמץ ושורפים את החלה עם החמץ.

---

[1] אבע"ז

[2] רש"י

[3] חזקוני

[4] רמב"ן

[5] רש"י

[6] רש"י

[7] רש"י