מקרא
בראשית פרק כז
(יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:
(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי כוונתו היה לומר אנכי המביא לך עֵשָׂו הוא בְּכֹרֶךָ והיה כדי שלא יוציא במפורש דבר שקר מפיו עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה זימן[1] יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:
(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:
(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו לפי שתאומים היו היה קולם דומה קצת זה לזה ולכך טעה יצחק בקולו מאחר שמצאו איש שעיר על צוארו[2]:
(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ כלומר הכין את עצמו לברך אותו[3]:
(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי וכדי לא לשקר לא אמר "אני עשו":
(כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:
(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי אמר, הנה שני סימנין, בקול דומה ליעקב, במשוש דומה לעשו, אראה עוד סימן שלישי בבגדיו ויכריע בין שני הסימנין, ועל כן כשקרב אליו והריח ריח בגדיו כשל עשו, ברכו[4]:
(כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְקֹוָק השדה שהוא מלא נרד וכרכום קנה וקנמון[5]:
(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים כי מתת אלהים תמיד הוא, ואין לה הפסק לעולם כל ימיך על אדמתך מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ השמנה שבכל הארצות וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ ולעשו לא נתנו במתת אלהים ולא ברכו, אלא אמר גם לך אצלתי אחריו ברכה, משמני הארץ ומטל השמים יהיה מושבך (פסוק לט) בעוד אשר אתה תשב שם, ירמוז כי יכלה ויאבד, כי לא יהיה לו זה לעולם, אך בעודו, יהיה חלקו טוב[6]:
(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים בני אחיך וישתחו וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים כל המלכים בניהם של ישמעאל[7] הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ היה סבור שהוא עשו וברכו שיגבר על אחיו, אם כן על כרחך צריך לומר שלא ידע מה שנאמר לרבקה בנבואה (לעיל כה, כג) ורב יעבד צעיר[8] וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:
(ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ להגיד נסים שנעשו ליעקב בא הכתוב. שאלו הקדים עשו לבא רגע אחד קודם לא נתברך יעקב[9]:
(לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה שהיה חושב שהוא יעקב, בשביל שבירך לעשו ואכל מצידו, שהיה גם הוא מביא לו מטעמים כדי שיברך אותו, ולכך שאל "מי אתה", לדעת האמת[10] וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו:
(לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד שידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד אשר היה יכול לרמות אותי[11] וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶהמאחר שקיבל ברכה זו להיות גביר ושר, יודע אני שגם ברכה אחרת יקבל,ברכת אברהם לירש את הארץ, כי היא ראויה לבכור ולגביר[12]:
(לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי:
נביא
זכריה פרק ב
יד. רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן, כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה' - שמחו בנ"י, כי הנה ה' בא ומשכין שכינתו בתוך ירושלים.
טו. וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא - בעת הגאולה, יתחברו עמים רבים לישראל, ויאמינו בה', וְהָיוּ לִי לְעָם - ובאמונתם זו, יחשבו גם הם כְּעם ה', וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ - אך השכינה - בישראל תשכון, וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ - ואז תדעו, שנבואתי אמת, ובשם ה' נאמרה.
טז. וְנָחַל ה' אֶת יְהֹוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ - יהודה, יהיו לנחלתו וחלקו של ה', וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם - ויבחר בירושלים להשכין את שכינתו.
יז. הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' - ישתקו מפחד כל העמים מפני ה', כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ - כי כבייכול התעורר ה' מן השמים (שהם מעונו של ה'), לתת בהם את נקמתו.
זכריה פרק ג
א. וַיַּרְאֵנִי - במראה הנבואה, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ - את יהושע הכהן הגדול עומד לפני המלאך, והשטן עומד לימין הכהן הגדול לקטרג עליו, שבניו נשאו נשים נכריות.
ב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן, יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם - יגער ה' הבוחר בירושלים, בך השטן, שלא תקטרג על יהושע הכהן הגדול, הֲלוֹא זֶה - יהושע הכהן הגדול, אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ - ניצל מהגלות ולא ניזוק כלל, כענף המהפך את האש, והוא עצמו לא נשרף[13].
ג. וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ - כשעמד לפני המלאך, עדיין היו בניו עם נשותיהם הנכריות, וכאילו בגדיו של יהושע מלוכלכים בעוון בניו.
ד. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר - המלאך שיהושע עמד לפניו, אמר למלאכים שלפניו, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו - הפרישו את בניו מנשותיהם הנכריות, וַיֹּאמֶר אֵלָיו - המלאך ליהושע, רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת - ראה, העברתי מעליך את לכלוך העוון שעליך, והלבשתי אותך בגדים נאים ונקיים.
ה. וָאֹמַר - זכריה למלאך, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ - יתנו את מצנפת הכהן הגדול על ראשו של יהושע, (שיתנו עליו כתר כהונה גדולה), וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים - התקבלה תפילתו, ונתנו עליו המצנפת, ובגדים נקיים כאמור, וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד - לפני יהושע.
ו. וַיָּעַד - הזהיר, מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
ז. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ, וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר - אם תשמור ללכת בדרך ה', וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי - תדון בבית ה' על הכהנים, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי - ותהיה ממונה, לשמור את כל צרכי הבית, וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה - כשתפרד נשמתך מהגוף, תהלך בין המלאכים העומדים לפני ה'.
ח. שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ - אתה ושאר הכהנים, כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה - כי ראויים שיעשה להם מופת, כִּי הִנְנִי מֵבִיא, אֶת עַבְדִּי צֶמַח - כי הנה מביא אני אתמלך המשיח, שיצמיח ה' לישראל.
ט. כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם - כי הנה האבנים שביסוד בנין הבית, על כל אחת אשים שבע עיניים, ר"ל, שמירות רבות להצלחת הבנין, הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת - ועוד, שה' יחקוק באבנים פיתוחים (צורות), ליפות את הבנין, וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד - אסיר מעל יושבי הארץ את עוונותיהם, ולא יוסיפו עוד לחטוא.
י. בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת, תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה - מתוך השלום ורוב הטובה שיהיו, יקראו איש לרעהו, לשבת תחת הגפן והתאנה בהשקט ובשלווה.
זכריה פרק ד
א. וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ - העיר אותי המלאך משנתי, לראות מראה נבואה, והתעוררתי כאיש שהתעורר משנתו.
ב. וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה - במראה הנבואה, וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ - מנורה, שכולה מזהב, וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ - ספל גדול מעליהָ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ - בראשי הקנים, היו שבעה נרות, (נר - כלי לקבל את השמן והפתילות), שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ - ושבעה צינורות, שבהן ניצק השמן מהגֻלָה אל כל אחד מהנרות. (יחד - 49 מוצקות)
ג. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ - ושני עצי זית, אחד מימין ואחד משמאל לגֻלָה.
ד. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי - מה מרמז מראה זה.
ה. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה - הלא מעצמך תבין על מה מרמז, וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי:
ו. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר - מראה זה, סימן הוא לזרובבל, לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת - כמו שראית במראה הנבואה את המנורה נעשית מאליהָ, והשמן ניצק אל הנרות בלא יד אדם, כך לא בכח יד אדם יבנה הבית, כי אם בכוח רוח ורצון ה' יִבָּנֶה הבית.
ז. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל - איזו חשיבות יש לסנבלט וחבריו, הרוצים לעכב הבנין, ומחשיבים את עצמם להר גדול, לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר - הלא אשים אותם, כמישור לפני זרובבל, ולא תעכבו את הבנין, וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה - יוציא את אבן הבדיל לבנות הבנין, (אבן הבדיל, קשורה בקצה חוּט. כשמטיל העומד על החומה את אבן הבדיל, מְכַוֵן החוּט את הבונים - ליַשֵר את קירות הבנין) תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ - ישבחו את חן האבן והבנין הנעשה על ידהּ, בקול שאון.
ח. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
ט. יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה - ידי זרובבל, שמו את יסוד הבית (בזמן כורש), וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה - וידיו גם ישלימו[14] את הבנין, וְיָדַעְתָּ, כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵכֶם - ואז ידעו כל ישראל, כי מה' ניבא זכריה נבואה זו.
י. כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת - כי מי שהיה מבזה בליבו, את קטנותו של הבנין[15], וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל - כשיראו את אבן הבדיל ביד זרובבל, ישמחו כולם, שִׁבְעָה אֵלֶּה -בשבעה עיניים שאמר לעיל: "על אבן אחת שבעה עיניים" - אשמור על הבנין, עֵינֵי ה' הֵמָּה, מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ - הם עיני ה' המשוטטים בארץ, לשמור על המשך הבנין.
יא. וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו - אל המלאך, מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶה, עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ - מה מרמזים שני הזיתים, שמימין ומשמאל למנורה.
יב. וָאַעַן שֵׂנִית וָאֹמַר אֵלָיו - אל המלאך, מַה שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים, אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתֲּרוֹת הַזָּהָב - שני ענפי הזית,(ענפים המלאים בגרגירי זיתים, כמו השיבולת המלאה בגרגירי תבואה), היוצאים מכל זית שמצידי המנורה, לתוך שני כלים, שבהם נדרכים הזיתים מאליהם, הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב - ומרוקנים הצנתרות את השמן הצלול ומזוקק כזהב - לתוך הגולה, ומשם יוצא השמן למוצקות, ומשם לנרות.
יג. וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה אֵלֶּה - הלא מעצמך תבין למה מרמזים אלו, וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי:
יד. וַיֹּאמֶר - המלאך, אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר - שני הזיתים, מרמזים על המלך והכהן הגדול, הנמשכים שניהם בשמן, הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ - העומדים לפני ה' אדון כל הארץ, לעשות רצונו. ומה שראה את השמן הנעשה מאליו, רומז, שלא ימלוך המלך (זרובבל בן שאלתיאל וזרעו), ולא יכהן הכהן (יהושע בן יהוצדק וזרעו), בחיל ובכח ידי אדם, כי אם ברצון ה'.
משנת ההלכה
א. אשה אבלה מברין אותה נשים ולא אנשים, וכן איש מברין אותו אנשים ולא נשים. ומכל מקום אם יושבים בחדר האנשים והנשים ביחד, אין להקפיד בכל זה.
ב. מותר לאשה להכין סעודת הבראה לאיש. ואשה אבלה אין לבעלה להברותה משלו, אלא יביאו לה השכנים וכדו'.
ג. טוב שבנוסף לאבלים יטול ידים גם מי שאינו אבל, ויבצע על הלחם ויברך המוציא, ואת הפרוסה יתן בידם, על שם פרשה ציון בידיה [בית עובד]. ויש נוהגים שכל בני המשפחה, גם מי שאינם אבלים, משתתפים בסעודה זו. אבל אין זה אלא מנהג ולא חיוב. [וראה להלן לגבי זימון].
ד. צריך לעשות סעודת הבראה גם בראש חודש, בחנוכה ופורים, על כל השבעה קרובים שחייב עליהם אבילות, ואין חילוק בזה בין אב ואם לשאר קרוביו. וגם בימים הנז' עורכים את הסעודה בתבשיל ביצים ועדשים כנהוג.
ה. מותר לשתות כוס קפה או תה משלו קודם סעודת ההבראה, ואינו חייב להביא כוס קפה ותה משל אחרים. אבל תבשיל או ביצה משלו, אסור לו לאכול אפילו בלא פת, קודם סעודת הבראה משל אחרים.
ו. מי שמת לו מת בערב שבת, ונקבר בערב שבת סמוך לערב, ולא הספיקו להברותו בערב שבת, כי ינטו צללי ערב, אין צריך להברותו במוצאי שבת, הואיל וימי השבעה כבר התחילו בערב שבת, ואמרינן הואיל ונדחה ידחה, אבל ביום טוב שמתחיל האבילות במוצאי החג, מברין אותו במוצאי החג.
ז. מותר לאבל שלא לאכול ביום הקבורה עד צאת הכוכבים, ואז בלילה כאשר אוכל סעודה ראשונה מותר לו לאכול משלו. דמצות סעודת הבראה היא רק ביום הראשון בלבד. וגם אין חיוב גמור לאכול סעודת הבראה, ורק אם אוכל חייב לאכול משל אחרים ולא משלו. ולכן אם קברו את המת בסמוך לשקיעה, דין סעודת הבראה [שצריך לאכול משל אחרים] היא רק קודם הלילה, שבלילה הוא כבר יום אחר, ואין בו איסור שלא לאכול משלו.
[1] ת"א
[2] רשב"ם
[3] מלבי"ם
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רשב"ם
[6] רמב"ן
[7] ת"י
[8] פי' הטור
[9] רשב"ם
[10] רמב"ן
[11] רמב"ן
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] וחז"ל דרשו: שיהושע, צדקיהו ואחאב בן קוליה, הושלכו לאש ע"י נ"נ - ורק יהושע בצדקותו - לא ניזוק ; "וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה...לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ ה' כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב, אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵש" ירמיהו כט' כב'.
[15] כמו שמצאנו בעזרא: "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל, וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל. וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק", עזרא ג' יב'.
