לימוד יומי

יום חמישי, 5 במאי 2016

פרשת קדושים יום ו'

מקרא

(יט) וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ:

(כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ בלא ולד ודומה לו (בראשית טו) ואנכי הולך ערירי יש לו בנים קוברן אין לו בנים מת בלא בנים[1]:

(כא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא השכיבה הזאת מנודה היא ומאוסה[2] ונקראת נדה שכמו שפעמים שהנדה אסורה ופעמים שהיא מותרת אף באשת אח פעמים שהיא אסורה ופעמים שהיא מותרת ע"י יבום כשנתאלמנה בלא זרע[3] עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ:

(כב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי שלא לעבור על אזהרות אלו העריות וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי משפטי העונש[4] וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ:

(כג) וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם:

(כד) וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים:

(כה) וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:

(כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי חכמת התורה חייבה לנו להיותנו מובדלין במאכלנו ובמשתנו ובמלבושנו, ומתוך שאנו מסוגלין במצוות התורה הם מקנאים בנו ומתוך קנאתם ישנאו אותנו[5]:

(כז) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם: פ

סליק פרשת קדושים

נביא

יחזקאל פרק כז

כג. חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן רֹכְלֵי שְׁבָא - כולם מקומות שסחרו עם צור. אַשּׁוּר כִּלמַד רֹכַלְתֵּךְ - אשור ומדי היו סוחרים איתך.

כד. הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים - בכל הדברים המושלמים ביופי. בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרֹמִים - גלימות עשויות מתכלת ורקמה ובתכשיטים יקרים שגונזים ומסתירים אותם בארגזים מיוחדים. בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ - הארגזים היו מעץ ארז (-ארוזים) וקשורים בחבלים יפים.

כה. אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ מַעֲרָבֵךְ - באו בשיירות של אניות רבות לסחור איתך. וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד בְּלֵב יַמִּים - התעשרת מאד מכל ארצות הים.

כו. בְּמַיִם רַבִּים הֱבִיאוּךְ הַשָּׁטִים אוֹתָךְ - המשיטים את הספינה הביאו אותך למקום מים עמוקים. רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים - ושם רוח מזרחית שברה את האוניה שהיתה באמצע הים.

כז. הוֹנֵךְ וְעִזְבוֹנַיִךְ מַעֲרָבֵךְ - כל הסחורות שהיו באניה והעושר הרב שהחזיקה. מַלָּחַיִךְ וְחֹבְלָיִךְ מַחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ - כל אנשי הספינה שמוליכים אותה ומתקנים את מה שצריך בה. וְעֹרְבֵי מַעֲרָבֵךְ וְכָל אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ אֲשֶׁר בָּךְ וּבְכָל קְהָלֵךְ אֲשֶׁר בְּתוֹכֵךְ - וכל הסוחרים והחילים ושאר האנשים שבתוכך. יִפְּלוּ בְּלֵב יַמִּים בְּיוֹם מַפַּלְתֵּךְ - טבעו בים ביום שפגעה בך הפורענות.

כח. לְקוֹל זַעֲקַת חֹבְלָיִךְ יִרְעֲשׁוּ מִגְרֹשׁוֹת - שנשמע קולות הזעקה של מנהיגי הספינה רעדו מגרשי הערים והמקומות שסמוכים לספינה הטובעת.

כט. וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט - כל המשיטים את ספינותיהם ירדו מאוניותם. מַלָּחִים כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ - וכל עובדי האוניות ומפקדיהם ירדו מהאניה ונעמדו על הארץ.

ל. וְהִשְׁמִיעוּ עָלַיִךְ בְּקוֹלָם וְיִזְעֲקוּ מָרָה - וזעקו בקול מר על שברך. וְיַעֲלוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם בָּאֵפֶר יִתְפַּלָּשׁוּ - התאבלו.

לא. וְהִקְרִיחוּ אֵלַיִךְ קָרְחָה וְחָגְרוּ שַׂקִּים - כדרך שמתאבלים על מת. וּבָכוּ אֵלַיִךְ בְּמַר נֶפֶשׁ מִסְפֵּד מָר - בכו על מפלתך והספידו אותך בקול עצוב.

לב. וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם קִינָה וְקוֹנְנוּ עָלָיִךְ - וקוננו והספידו אותך. מִי כְצוֹר כְּדֻמָה בְּתוֹךְ הַיָּם - מי עוד דומה לצור בין כל הארצות של הים.

לג. בְּצֵאת עִזְבוֹנַיִךְ מִיַּמִּים הִשְׂבַּעַתְּ עַמִּים רַבִּים - כאשר היית בגדולתך היית משביעה בסחורותייך את הארצות. בְּרֹב הוֹנַיִךְ וּמַעֲרָבַיִךְ הֶעֱשַׁרְתְּ מַלְכֵי אָרֶץ - ברוב עושרך היית מעשירה את מלכי הארץ .

לד. עֵת נִשְׁבֶּרֶת מִיַּמִּים בְּמַעֲמַקֵּי מָיִם - עכשיו שאת נשברת וטבעת בעומק הים. מַעֲרָבֵךְ וְכָל קְהָלֵךְ בְּתוֹכֵךְ נָפָלוּ - כל הסחורה שיש לך וכל עמך טבעו יחד איתך.

לה. כֹּל יֹשְׁבֵי הָאִיִּים שָׁמְמוּ עָלָיִךְ - כל אנשי ארצות הים השתוממו למפלתך. וּמַלְכֵיהֶם שָׂעֲרוּ שַׂעַר רָעֲמוּ פָּנִים - המלכים של הארצות רעדו מפחד והיו עצובים וכעוסים.

לו. סֹחֲרִים בָּעַמִּים שָׁרְקוּ עָלָיִךְ - הסוחרים של הארצות שרקו ברוב השתוממות על מפלתך. בַּלָּהוֹת הָיִית וְאֵינֵךְ עַד עוֹלָם - בהלה גדולה היתה בך במפלתך ויותר לא תחזור להיות כמו שהיית.

יחזקאל פרק כח

א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

ב. בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר - למלך צור. כֹּה אָמַר ה' אלקים יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי - התגאית ואמרת על עצמך שאתה אלהים. מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים - שאתה יושב בים ושולט כמו שה' יושב ושולט בשמים. וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל - אבל אתה בסך הכל אדם ולא אל. וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים - ואיך אתה מעז להשוות עצמך לאלהים.

כתובים

דברי הימים א פרק י

ניתן ללמוד פרק זה בהרחבה בשמואל א' פרק ל"א

(א) וּפְלִשְׁתִּים נִלְחֲמוּ בְיִשְׂרָאֵל וַיָּנָס אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר גִּלְבֹּעַ אצל שאול הספר מספר על מפלתו ואצל דוד רק על גבורותיו וזאת כי ספר זה הוא למלכי יהודה: (ב) וַיַּדְבְּקוּ רדפו עד שתפסו פְלִשְׁתִּים אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחֲרֵי בָנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל: (ג) וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אחרי שמתו בניו עַל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים בַּקָּשֶׁת שהיו אנשים שהיו מורים היכן לירות בקשת וַיָּחֶל מִן הַיּוֹרִים כי הוא לא היה רובה קשת אלא בנו יונתן היה והוא כבר נפל במלחמה והוא פחד שהם יתעללו בו: (ד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וְהִתְעַלְּלוּ בִי לייסרני בייסורי ביזיון וְלֹא אָבָה הסכים נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד כי הוא פחד מה' לשלוח יד במלך ישראל ס וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ להמית את עצמו ונעשה גוסס עד שהנער העמלקי גמר את מיתתו: (ה) וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל הַחֶרֶב וַיָּמֹת: ס (ו) וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְכָל בֵּיתוֹ כל אנשיו יַחְדָּו מֵתוּ: (ז) וַיִּרְאוּ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּעֵמֶק יזרעאל שהיה סמוך למקום המלחמה כִּי נָסוּ אנשי ישראל וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו וַיַּעַזְבוּ את עָרֵיהֶם וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם: ס (ח) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט מלשון להפשיט מבגדיהם אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר גִּלְבֹּעַ: (ט) וַיַּפְשִׁיטֻהוּ וַיִּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁוֹ שאותה כרתו מהגוף וְאֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר אֶת עֲצַבֵּיהֶם כהני העכו"ם וְאֶת הָעָם: (י) וַיָּשִׂימוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ פרט זה הוסיף עזרא ולא מובא בספר שמואל ששם מוזכר שרק תקעו את גויתו בחומת בית שן תָקְעוּ בֵּית דָּגוֹן: ס (יא) וַיִּשְׁמְעוּ כֹּל יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל: (יב) וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיִּשְׂאוּ אֶת גּוּפַת שָׁאוּל ללא ראשו שנשאר בבית דגון וְאֵת גּוּפֹת בָּנָיו וַיְבִיאוּם יָבֵישָׁה ליבש גלעד וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹתֵיהֶם תַּחַת הָאֵלָה בְּיָבֵשׁ וַיָּצוּמוּ שִׁבְעַת יָמִים והסיבה שהתעסקו בו כי הם זכרו את מה שהוא עזרם כשבא עליהם נחש העמוני ורצה שהם יעקרו את עין ימין כדי לכרות עמהם ברית עיין בספר שמואל א' פרק י"א: (יג) וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיקֹוָק שלא חיכה לשמואל 7 ימים עד בואו עַל דְּבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר שלא שמר למחות את עמלק וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ אצל האשה בעלת האוב עיין שמואל א' כ"ח: (יד) וְלֹא דָרַשׁ בַּיקֹוָק עמ"ש בספר שמואל א' פרק כ"ח וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי: פ

משנת ההלכה

א. יש נוהגין כי בשבת זו שלאחר הפסח שמברכין בו חֹדש אייר, אוכלים לחם משנה שעושין עליו צורת מפתח בשומשמין שמפזרין עליו, או מהבצק עצמו, או שמוביעים בו צורת מפתח או מפתח ממש, לזכר המן שהתחיל לירד בחדש אייר, ולרמז על מפתח הפרנסה שמסור ביד הקדוש ברוך הוא, כי ה' הטוב יפתח לנו את אוצרו הטוב, ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים יפתח

דיני קבלת שבת מוקדם

א. כתבו הטור והש"ע "מקדימין להתפלל ערבית בליל שבת יותר מבימות החול" וכ"כ הרמב"ם בפ"ג [הל' ז'] מתפלה "ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת ז בערב שבת קודם שתשקע החמה" וכן מסופר בגמ' ברכות (כז:) שרב היה מתפלל של שבת בערב שבת

ב. וטעם גדול יש בדבר דוקא בערב שבת וכמו שכתבו במגן אברהם (רס"ז ס"ק א) ובספר ערוך השולחן (סי' רסז סעי' ג) "וגם יש טעם גדול בדבר להקדים ערבית של שבת דהנה תפלת ערבית תקנו כנגד אברים ופדרים שהקריבו בלילה מתמיד של בין הערבים ועתה הרי אסור בלילה להקריבן כדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת [שבת קי"ד.] וא"כ בהכרח שהקריבו האברים והפדרים מבעוד יום ולכן גם התפלה שכנגדן ביום.

ג. ומפלג המנחה כלומר שעה ורבע קודם השקיעה יכול להדליק נרות שבת ולקבל שבת בתפלת ערבית אמנם אם מתפלל ערבית קודם השקיעה חייב להתפלל מנחה של ערב שבת לפני פלג המנחה ויש מי שאומר שבציבור יכול להתפלל מנחה וערבית אחרי פלג המנחה סמוך אחד אחרי השני וכן נהגו במקהלות הספרדים.

ד. וכמו שיכול להתפלל מבעוד יום כן יכול לעשות קידוש מבעוד יום כמ"ש הרמב"ם (שבת פכ"ט הי"א) " יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אע"פ שלא נכנסה השבת" עכ"ל ומותר לשבת מיד ולאכול את סעודת שבת, אפילו שעדיין לא שקעה החמה

ה. ומדברי חלק מהראשונים משמע שהיו גומרים סעודת שבת מבעוד יום (בספר תרומת הדשן סי' א' ב"י כאן תוס' ברכות ב:) וכן עיקר לדינא אמנם ראוי להחמיר ולהיזהר לאכול כזית בלילה ממדת חסידות (וכדעת ספר חסידים).

ו. אם לאחר שהתפלל מעריב אין עד הלילה חצי שעה יש ליזהר שלא להתחיל לאכול אלא ימתין עד הערב ויחזור ויקרא ק"ש בלא הברכות ואח"כ יאכל אמנם הנוהג להקל בזה אין למחות בידו ויש לו על מי לסמוך.

ז. הדליק נרות קודם פלג המנחה לא יצא וברכתו לבטלה וצריך לכבות ולחזור ולהדליק בברכה וכן אם התפלל ערבית או עשה קידוש קודם פלג המנחה לא יצא ידי חובה.

ח. אע"ג שקרא ק"ש בערבית לדעת הרבה מהראשונים אינו יוצא ידי חובה מכיון שהוא קודם זמן צאת הכוכבים, ולפיכך אחר צאת הכוכבים יחזור ויקרא קריאת שמע.

ט. ובימי ספירת העומר אין סופרים אחר ערבית שמתפלל מבעוד יום אלא יספור אחר צאת הכוכבים בביתו.

י. המנהג הוא שהאשה מקבלת שבת בהדלקת הנרות אמנם שאר בני הבית אינם חייבים לקבל את השבת בהדלקתה ולפיכך גם אחר שהדליקה יכולים בני הבית לעשות מלאכה.

יא. המתפלל מבעוד יום מקבל עליו שבת באמירת הפיוט "בואי כלה" ואם אינו אומר פיוט זה הרי מקבל עליו את השבת באמירת "מזמור שיר ליום השבת". ומי שאינו אומר "מזמור שיר" וכו' מיד שמתפלל ערבית מקבל עליו את השבת ואסור בעשיית מלאכה.

יב. אין קבלת השבת של הבעל מחייב את האשה ולפיכך אף לאחר שיצא הבעל לבית הכנסת יכולה האשה לעשות מלאכה.

יג. במקום שבו רוב הקהילה מקבלת שבת מוקדם או שיש רק בית כנסת אחד ומקבלים רובם את השבת מוקדם הרי קבלתם מחייבת את המיעוט. ולפיכך מיד כשאמרו "בואי בשלום" הרי כל בני הקהילה או העיר כולל הנשים אסורים בעשיית מלאכה.

[1] רש"י

[2] רש"י

[3] חזקוני

[4] אבע"ז

[5] רבינו בחיי

יום רביעי, 4 במאי 2016

פרשת קדושים יום ה'

מקרא

(יג) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:

(יד) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן זאת או זאת אם היתה האם אשתו תשרף הבת וכן הפך הדבר[1] וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם:

(טו) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ שלא תחטיא אחר ויש אומרים להסתיר הקלון[2]:

(טז) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:

(יז) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח הזכיר הכתוב קיחה באחותו אע"פ שאין לו בה קידושין, בעבור כי האח עם אחותו בבית אחד שוכנים יחד, וכאשר יגבר עליו תאותו יקחנה וימשוך אותה אליו, ואינו צריך לבוא אליה כבא אל אשה זונה וכן דרך הכתוב להזכיר קיחה בכל המתיחדים אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ מכנה אותה בראיה, כי האח עם אחותו ישנים יחד ואין צריך לגלות בגדיה וכן יכנה אותה בלשון ידיעה, והאדם ידע את חוה (בראשית ד, א). וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ שגם היא חמדה בלבה ערותו ורצתה לעשות כן, והזכיר זה באחותו בלבד, בעבור כי כל העריות כאשר יקרב אליה, לרצונה הוא, כי אם לא היתה ברצונה היתה צועקת, אבל אח הישן עם אחותו, אולי שלא מדעתה הערה בה, על כן אמר שגם היא מרצונה תראה את ערותו[3] שהסכימו שניהם על זה[4] חֶסֶד חרפה וקלון[5] הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא:

(יח) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה כלומר נדה שנקראת חולה בגלל דם המחזור שקיבלה[6] וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה גלה וכן כל לשון ערוה גלוי הוא[7] וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם:

נביא

ח. יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ - הם היו האוחזים במשוטים. חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ הֵמָּה חֹבְלָיִךְ - מפקדי הספינה.

ט. זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ - אומנים בתיקון הספינה. (בודקים מה לחזק) כָּל אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ - לסחור איתך בסחורה.

י. פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ - הצבא היה מחילים שהגיעו מארצות אחרות. מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ - הדר של יראה וגבורה שכלי המלחמה תלויים במקום בולט.

יא. בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב - שומרים את ומות צור. וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ - אנשים נמוכי קומה היו השומרים במגדלי השמירה של צור. שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב מגינים. הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ - גם המגינים עשו רושם של חוזק גבורה מלאי יופי.

יב. תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן - מרוב עושרך רצו סחור איתך. בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ - סחרו איתך בחפצים אלו.

יג. יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ - סחרו איתך. בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ - בעבדים ונחושת סחרו איתך.

יד. מִבֵּית תּוֹגַרְמָה סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ - שילמו במסחר איתך.

טו. בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ - סחרו איתך. קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ - קרני יעלים ושיני פיל וטווסים הביאו לך במתנה.

טז. אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ - שידעו שיש לך עושר גדול. בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמוֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ - באבנים יקרות וסוגי בד יקר סחרו איתך.

יז. יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ - סחרו איתך. בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ - בחיטים שמגיעים ממקום ששמו מינית ובפנג שהוא שמן אפרסמון סחרו איתך.

יח. דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ - ברוב עשרך רצו לסחור איתך. מֵרֹב כָּל הוֹן בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר - יין משובח ולבן (כמו חלב) ובצמר לבן.

יט. וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ - באו בשיירות לסחור איתך. בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה - ברזל נוצץ ובסוגי בושם סחרו איתך.

כ. דְּדָן רֹכַלְתֵּךְ בְבִגְדֵי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה - בבגדים יקרים לריפוד המרכבה לאנשים בני חורין (עשירים.)

כא. עֲרַב וְכָל נְשִׂיאֵי קֵדָר הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ - סוחרים במקום שלך. בְּכָרִים וְאֵילִים וְעַתּוּדִים בָּם סֹחֲרָיִךְ - כבשים שמנים.

כב. רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ - סוחרים איתך. בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם - בבשמים החשובים. וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ - סחרו איתך.

כתובים

דברי הימים א פרק ט

(לג) וְאֵלֶּה הַמְשֹׁרְרִים רָאשֵׁי אָבוֹת לַלְוִיִּם בַּלְּשָׁכֹת פטירים פְּטוּרִים שהיו פטורים מכל מלאכה כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה עֲלֵיהֶם בַּמְּלָאכָה ללמד את מלאכת השיר והמוסיקא: (לד) אֵלֶּה רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם לְתֹלְדוֹתָם שהראשות הייתה עוברת בירושה רָאשִׁים אֵלֶּה יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלִָם בימי נחמיה בתחילת זמן בית שני: פ (לה) פסוק זה נאמר לעיל בהזכירו מי משבט בנימין ישב בירושלים ומי בגבעון ומכיוון שבא לספר על המלכות הבאה הלא היא של דוד הבאה אחרי שאול, התחיל לספר שוב מתחילת הייחוס של שאול וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן שר של גבעון ושמו יעואל יְעִיאֵל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה: (לו) וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנֵר וְנָדָב וגם הם היו בני אבי גבעון והם גרו בגבעון: (לז) וּגְדוֹר וְאַחְיוֹ וּזְכַרְיָה וּמִקְלוֹת: (לח) וּמִקְלוֹת הוֹלִיד אֶת שִׁמְאָם וְאַף הֵם נֶגֶד אֲחֵיהֶם יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלִַם עִם אֲחֵיהֶם שלפעמים הם גרו עם אחיהם בגבעון ולפעמים הם גרו עם אחיהם בירושלים: ס (לט) וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת אֶשְׁבָּעַל הוא איש בושת שמלך תחת שמואל והוא ישוי שמובא בספר שמואל א'[8]: (מ) וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל זהו מפיבושת וּמְרִי בַעַל הוֹלִיד אֶת מִיכָה: (מא) וּבְנֵי מִיכָה פִּיתוֹן וָמֶלֶךְ וְתַחְרֵעַ: (מב) וְאָחָז הוא בן מיכה הוֹלִיד אֶת יַעְרָה וְיַעְרָה הוֹלִיד אֶת עָלֶמֶת וְאֶת עַזְמָוֶת וְאֶת זִמְרִי וְזִמְרִי הוֹלִיד אֶת מוֹצָא: (מג) וּמוֹצָא הוֹלִיד אֶת בִּנְעָא וּרְפָיָה בְנוֹ של בנעא אֶלְעָשָׂה בְנוֹ אָצֵל בְּנוֹ: (מד) וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם עַזְרִיקָם בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעֹבַדְיָה וְחָנָן אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל: פ

משנת ההלכה

פרקי אבות

א. מנהג קדום עוד מימות חז"ל לומר פרקי אבות בשבתות הקיץ אחר תפילת המנחה, בכל שבת פרק אחד. ונהגו האשכנזים ברוב המקומות שמתחילים בשבת הראשונה שלאחר הפסח ופוסקים בשבת שלפני ראש השנה. ואומרים בכל שבת פרק אחד עד שמסיְּמים כל ששה הפרקים, בשבת שקודם חג השבועות, ומתחילים שוב בשבת פרשת נשׂא לומר פרק ראשון עד שמסיְּמים. ובשבת שקורין סדר פינחס מתחילים בפעם השלישית, ובשבת שקורין סדר שופטים מתחילים בפעם הרביעית. והואיל ואין בין פרשת שופטים לראש השנה אלא שלש או ארבע שבתות בלבד, לכן בשבתות האחרונות כופלים ואומרים שני פרקים ומסיְּמין בשבת שקודם ראש השנה.

ב. ואולם בקהילות ספרד המנהג הנפוץ, לומר פרקי אבות רק שש שבתות בלבד - משבת שלאחר פסח ועד חג השבועות, 'לפי שהם ימים מנויים למתן תורה' וכו', וכדברי החסיד רבנו יונה; 'יען התורה לא תשכון כי אם באדם הריקן ממידות הרעות ומלא ממידות החשובות וכשם שיוצאי מצרים קדשו את עצמם בין פסח לעצרת לקראת מתן תורה, כך אנו מטהרים את עצמנו לקבלת התורה על ידי הכנה במידות ובמוסר ולימוד בשבח התורה ולומדיה.

ג. מקור נוסף להמנהג לומר פרקי אבות בשבת אחר המנחה, הוא בדברי רב שר שלום גאון ורב סעדיה גאון בשם חז"ל, שתקנו כך לכבודו של משה רבינו שנפטר בשבת במנחה סמוך לחשכה, ואמרו חכמים: 'נשיא שמת, כל מדרשות בטלים', היינו שאין קובעים שיעורי תורה ברבים בשעה זו. וכדי שלא להבטיל את העם מתורה לגמרי, תקנו לומר פרקי אבות דרך אמירה ולא דרך לימוד. אבל קודם המנחה קובעין מדרשות, ורק אחר המנחה לומדים ביחידות, ואין לומדים ברבים אלא בפרקי אבות.

ד. פותחין בלימוד כל פרק במשנה אחת השנויה במסכת סנהדרין "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". וכן עושים סיום לכל פרק עם מאמר אחד של ר' חנניא בן עקשיא שממסכת מכות "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות..."

ה. ונתנו טעם לדבר לפי שיש במסכת זו דברים העומדים ברומו של עולם וכל הלומד אותם שואל כלום מסוגל אני לקיֵּם דברים רמים ונשגבים אלה, לשם מה אלמדם? וכמו כן אתה מוצא במסכת זו דברים רבים, שכל מי שאינו עושה אותם הוא רשע ועבריָן, ולא נחשדו רוב ישראל על כך, ויכול כל איש הולך תמים לשאול: מאי קא משמע לן, למה נקבעו דברים אלה שהכל ילמדום, בין כך וכך אני נזהר בהם?:

ו. כדי לתת תשובה לאלה ולאלה, 'כל ישראל יש להם (לכל אחד ואחד מהם, ואפילו הקטן ביותר) חלק (שבו הוא מקושר תמיד) לעולם הבא' - ואל יאמר שום אדם מישראל: דבר זה נשגב מהשגתי ואינו ענין אלא לקדושים וטהורים אשר בארץ, לאו מעלמא הדין אלא מעולם הבא - אין הדבר כן אלא כל אחד יש לו בתוכו חלק שבו הוא מקושר לכל העולמות הנעלים.

ז. וזו לשון ספר 'נפש החיים' להר"ח מוולוזין: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ולא אמרו בעולם הבא, שמשמעו היה שהעוה"ב הוא מוכן מעת הבריאה כענין ודבר לעצמו, ואם יצדק האדם יתנו לו בשכרו, חלק ממנו אבל האמת, שהעולם הבא, הוא הוא מעשה ידי האדם עצמו; שהרחיב (את העולם הבא) והוסיף (עליו) והתקין חלק לעצמו, במעשיו".

ח. גופה של מסכת אבות - רק חמשה פרקים יש בה. והוסיפו אליה פרק ששי, פרק 'קנין תורה' שנו חכמים בלשון המשנה וכו'. שאינה משנה אלא ברייתא;כדי שיהו ששה פרקים, ופרק 'קנין תורה' יאמר בשבת הסמוכה לחג השבועות זמן מתן תורתנו. לפי שגם אלו שנוהגים לומר פרקי אבות בכל שבתות הקיץ, הכל מודים כי בשש השבתות שבין פסח לעצרת הוא עיקר תקפו של המנהג.

ט. מסכת אבות, היא מסדר 'נזיקין' שבששה סדרי משנה, ומקומה בסדר זה - בין מסכת עבודה זרה למסכת הוריות

י. ולמה קבעוה בסדר נזיקין המלמד חק ומשפט לדיָני ישראל? - לפי ש'אין אדם צריך לזה הדבר, (המוסר, שמסכת אבות מלאה ממנו) כמו הדיָנים. שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי המוסר, אין ההזק לכל ההמון אלא לבעליו לבד; אבל השופט, כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע - יזיק לעצמו ויזיק לבני האדם'

יא. ונקראת 'אבות', לפי שכל דבריה דברי מוסר ודרך ארץ ומידות טובות שמסרו לנו אבותינו ושהם גופי תורה ככל שאר דברי המסורת שקבלנום איש מפי איש עד למשה מסיני.

יב. ועל שם שדברי המוסר ודרך ארץ והמעשה הטוב הנאמרים במסכת זו הם 'אבות' לכל דברי מוסר ודרך ארץ שאמרו חז"ל בכל מקום שהוא, וכולם תולדות של הכללים האמורים במסכת זו.

[1] אבע"ז

[2] אבע"ז פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני

[3] רמב"ן

[4] אבע"ז

[5] ת"א רש"י רמב"ן

[6] אבע"ז

[7] רש"י

[8] הסיבה שהוא חוזר על כל הייחוס הזה הוא כדי להגיע לדבר מלכות בית דוד כיוון שזה ספר דברי הימים למלכי יהודה. לכן הוצרך להזכיר את מיתת שאול ובניו ובגלל שהזכיר את מיתתם רצה להזכיר את תולדותיו שנשארו ממנו.