מקרא
(ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם בפרישה מע"ז[1] ומן העריות וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים שיהיה הזרע מוכן לשרות שכינה בתוכו כאמרם ז"ל (קדושין פרק י' יוחסין) שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל[2] כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי חוקותע"ז וכל הנובע ממנה כאובות וידעונים וחוקות עריות[3] וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:
(ט) כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל ודבר נורא עשה[4] דָּמָיו בּוֹ וחייב סקילה[5]:
(י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת בחנק[6]:
(יא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם לשון זה בכל הפרשה משמעותו סקילה[7]:
(יב) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ אשת בנו[8] מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ הקדמונים פירשו מלשון תבלול בעינו, שנבלל הלבן עם השחור, כן כאן נבלל זרע האב עם זרע הבן[9] דְּמֵיהֶם בָּם:
נביא
יד. וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע - חריבה, שמכל יופיך ישאר הסלע שעליו היית בנויה. מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה - מבוזה שדייגים ישטחו את רשתות הדייג עליך. לֹא תִבָּנֶה עוֹד כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי נְאֻם ה' אלקים - לא תחזרי להיות בנויה.
טו. כֹּה אָמַר ה' אלקים לְצוֹר הֲלֹא מִקּוֹל מַפַּלְתֵּךְ בֶּאֱנֹק חָלָל - מקולות המפלה וצעקות מתיך בחרב. בֵּהָרֵג הֶרֶג בְּתוֹכֵךְ יִרְעֲשׁוּ הָאִיִּים - כל יושבי הארצות שבים ישמעו ויקבלו רעד ותמהון על מה שקרה לך.
טז. וְיָרְדוּ מֵעַל כִּסְאוֹתָם כֹּל נְשִׂיאֵי הַיָּם - לסימן של צער ואבילות. וְהֵסִירוּ אֶת מְעִילֵיהֶם וְאֶת בִּגְדֵי רִקְמָתָם יִפְשֹׁטוּ - יורידו את בגדי מלכותם. חֲרָדוֹת יִלְבָּשׁוּ - ישימו על עצמם חרדה ובהלה. עַל הָאָרֶץ יֵשֵׁבוּ - וישבו באבילות על הארץ. וְחָרְדוּ לִרְגָעִים וְשָׁמְמוּ עָלָיִךְ - תהיה להם חרדה על שברך ומפלתך ויתמהו על מה שקרה לך.
יז. וְנָשְׂאוּ עָלַיִךְ קִינָה וְאָמְרוּ לָךְ - יקוננו עליך ויספידוך. אֵיךְ אָבַדְתְּ נוֹשֶׁבֶת מִיַּמִּים - איך קרה לך כזה חורבן, את צור שהיית נחשבת המיושבת בחוזק ובעושר מכל ארצות הים. הָעִיר הַהֻלָּלָה - העיר שהיו משבחים אותה. אֲשֶׁר הָיְתָה חֲזָקָה בַיָּם הִיא וְיֹשְׁבֶיהָ- מול ארצות הים היתה הכי חזקה. אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ - הטילו פחד על כל ארצות הים.
יח. עַתָּה יֶחְרְדוּ הָאִיִּן יוֹם מַפַּלְתֵּךְ - כל הארצות שבים יקבלו פחד על המפלה שקרתה לך. וְנִבְהֲלוּ הָאִיִּים אֲשֶׁר בַּיָּם מִצֵּאתֵךְ - ויבהלו מזה שיצאת בגולה (שחושבים - שאם כך קרה לצור ודאי שכך יקרה להם).
יט. כִּי כֹה אָמַר ה' אלקים בְּתִתִּי אֹתָךְ עִיר נֶחֱרֶבֶת כֶּעָרִים אֲשֶׁר לֹא נוֹשָׁבוּ - אני אעשה אותך עיר חריבה כמו שמעולם לא גרו בך. בְּהַעֲלוֹת עָלַיִךְ אֶת תְּהוֹם וְכִסּוּךְ הַמַּיִם הָרַבִּים - שמי הים יכסוך.
כ. וְהוֹרַדְתִּיךְ אֶת יוֹרְדֵי בוֹר אֶל עַם עוֹלָם - לקבר להיות כמו כל המתים שלפנייך שקבורים בבור (הקבר) וְהוֹשַׁבְתִּיךְ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת - בתחתית האדמה (קבר) כָּחֳרָבוֹת מֵעוֹלָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר - תהיי ביחד עם הארצות שנחרבו לפני זמן רב והם קבורים בבור האדמה. לְמַעַן לֹא תֵשֵׁבִי - שלא תחזרי להיות מיושבת. וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים - אבל לארץ ישראל שנקראת ארץ החיים אחזיר את יופיה ותפארתה.
כא. בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ - אביא עליך בהלה עד שלא תהיי יותר בעולם. וּתְבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם - מי שיחפש אותך לא ימצאך לעולם. נְאֻם ה' אלקים.
יחזקאל פרק כז
א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
ב. וְאַתָּה בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה - תרים את קולך בקינה והספד על צור.
ג. וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הַיֹּשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם - את שיושבת במקום הנמל שספינות מגיעות לשם. רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִּים רַבִּים - סוחרת עם ארצות רבות. כֹּה אָמַר ה' אלקים צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי -את מתגאה ואומרת על עצמך שכל היופי נמצא בך.
ד. בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ - את מוקפת במי הים. בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ - הבונים את העיר השלימו את יופייך שתראי העיר היפה ביותר.
ה. בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֵת כָּל לֻחֹתָיִם - (מדמה את צור לספינה ומתאר מכאן והלאה את הספינה) לחתים - דפנות האניה עשויות מעץ ברוש שמגיע משניר. אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ - עמוד בספינה שעליו תולים את המפרשים.
ו. אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ - להשיט את הספינה. קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן בַּת אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּים - קרש שאיתו קובעים את כיוון הספינה עשוי משן של פיל שהביאו אותו האשורים מאיי כיתים.
ז. שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס - פשתן רקום ממצרים עשו את מפרשיך שיהיו נראים למרחוק. תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה הָיָה מְכַסֵּךְ - הכיסויים לאהל על הגג של הספינה. (לצל מהשמש)
כתובים
דברי הימים א פרק ט
(טז) וְעֹבַדְיָה בֶּן שְׁמַעְיָה בֶּן גָּלָל בֶּן יְדוּתוּן המכונה בספר עזרא עבדא בן שמוע וּבֶרֶכְיָה בֶן אָסָא בֶּן אֶלְקָנָה שלא הוזכר כלל בספר עזרא הַיּוֹשֵׁב בְּחַצְרֵי נְטוֹפָתִי: (יז) וְהַשֹּׁעֲרִים שַׁלּוּם וְעַקּוּב וְטַלְמֹן וַאֲחִימָן וַאֲחִיהֶם שַׁלּוּם שנאמר ראשון הוא הָרֹאשׁ לכולם: (יח) השוערים שהזכיר היה להם ירושה מאבותיהם שגם בימי דוד ושמואל שייסדו את השוערים, הם היו השוערים וְעַד הֵנָּה בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ מִזְרָחָה זהו שמו של השער הֵמָּה הַשֹּׁעֲרִים לְמַחֲנוֹת בְּנֵי לֵוִי: (יט) וְשַׁלּוּם בֶּן קוֹרֵא בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח וְאֶחָיו למשפחות לְבֵית אָבִיו הַקָּרְחִים עַל מְלֶאכֶת הָעֲבוֹדָה שֹׁמְרֵי הַסִּפִּים לָאֹהֶל שלא יכנס איש באהל מועד שכך בימי דוד המלך שלא נבנה ביהמ"ק וַאֲבֹתֵיהֶם עַל מַחֲנֵה יְקֹוָק שֹׁמְרֵי הַמָּבוֹא שבני קהת היו אחראיים על הארון וכלי הקודש: (כ) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם והוא היה הראש לְפָנִים בזמן שנכנסו לארץ יְקֹוָק עִמּוֹכמ"ש בפרשת פנחס הנני נותן לו את בריתי שלו: (כא) זְכַרְיָה בֶּן מְשֶׁלֶמְיָה שֹׁעֵר פֶּתַח לְאֹהֶל מוֹעֵד בצד צפון: (כב) כֻּלָּם הַבְּרוּרִים שהיו נבחרים לעמוד על הסף לְשֹׁעֲרִים לשמור השערים בַּסִּפִּים מָאתַיִם וּשְׁנֵים עָשָׂר הֵמָּה בְחַצְרֵיהֶם שגרו בקרבת מקום לירושלים כדי להיות קרובים לבוא לביהמ"ק הִתְיַחְשָׂם הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם בקיומם. שלא יפחת מ-212 שוערים כי כשיתחלקו לשבעת ימי השבוע, יהיו שלושים לכל יום. שלושים הללו מתחלקים: 24 למשמרות ועוד 6 לתחומי אחריות שהם הלשכות, האוצרות, כלי העבודה, הכלים הסולת והיין, מעשה החביתים, לחם המערכה: (כג) וְהֵם וּבְנֵיהֶם עַל הַשְּׁעָרִים לְבֵית יְקֹוָק ולפני שנבנה ביהמ"ק לְבֵית הָאֹהֶל מועד לְמִשְׁמָרוֹת: (כד) לְאַרְבַּע רוּחוֹת יִהְיוּ הַשֹּׁעֲרִים מִזְרָח יָמָּה צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה: (כה) וַאֲחֵיהֶם בְּחַצְרֵיהֶם לָבוֹא לְשִׁבְעַת הַיָּמִים מֵעֵת אֶל עֵת עִם אֵלֶּה שכל שבוע היו מגיעים לויים אחרים לעמוד על המשמרת: (כו) כִּי בֶאֱמוּנָה הֵמָּה שהיו נאמנים אַרְבַּעַת גִּבֹּרֵי הַשֹּׁעֲרִים הֵם הַלְוִיִּם ולכן הם היו השוערים וגם וְהָיוּ אחראיים עַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל הָאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים: (כז) וּסְבִיבוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים יָלִינוּ כִּי עֲלֵיהֶם מִשְׁמֶרֶת הוטל משמרת הבית וְהֵם עַל הַמַּפְתֵּחַ פתיחת השערים וְלַבֹּקֶר לַבֹּקֶר בכל בוקר: (כח) וּמֵהֶם ומן השוערים היו ממונים עַל כְּלֵי הָעֲבוֹדָה כמו מזרקים ומחתות שהביאו אותם מלשכת הכלים אל מקום המזבח כִּי בְמִסְפָּר יְבִיאוּם וּבְמִסְפָּר יוֹצִיאוּם: (כט) וּמֵהֶם מְמֻנִּים עַל יתר הַכֵּלִים וְעַל כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ כגון שולחנות ומנורות וְעַל הַסֹּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהַלְּבוֹנָה וְהַבְּשָׂמִים הסולת והשמן למנחות והיין לנסכים והלבונה לתת הבזיכין על מערכת לחם הפנים והבשמים בשביל הקטורת: (ל) וּמִן בְּנֵי הַכֹּהֲנִים רֹקְחֵי הַמִּרְקַחַת לַבְּשָׂמִים שהיו מערבבין וכותשין את הבשמים של הקטורת: (לא) וּמַתִּתְיָה מִן הַלְוִיִּם הוּא הַבְּכוֹר לְשַׁלֻּם הַקָּרְחִי בֶּאֱמוּנָה בקיום חזק היה ממונה עַל מַעֲשֵׂה הַחֲבִתִּים שהם מעשה המנחות: (לב) וּמִן בְּנֵי הַקְּהָתִי מִן אֲחֵיהֶם של בני קרח עַל לֶחֶם הַמַּעֲרָכֶת לְהָכִין אותם מידי שַׁבַּת ב- שַׁבָּת: ס
משנת ההלכה
מלאכת המפשיט
א. המפשיט מן עור בהמה או חיה חייב ושיעורו כדי לעשות קמיע, (רמב"ם שבת פי"א)
ב. המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף, דהיינו שבדרך עיבוד העור מלחקים את העור לשנים וחלק החיצון שהוא לצד השיער נקרא "קלף" וחלק הפנימי הדבוק לבר נקרא "דוכסוסטוס" אם חילקם זה מזה הרי זה תולדת מפשיט[10] (רמב"ם). אבל הקולף עור מעובד, נתבאר לקמן במלאכת ממחק:
ג. המפשיט את העור בחתיכות דקות, י"א[11] שאע"ג שאין בו איסור תורה, שאין דרך הפשטה בכך, ולאו מלאכה הוא מ"מ אסור מדרבנן (שבת קיז ע"א רש"י ד"ה דשקיל ליה) וי"א[12] שאפילו איסור דרבנן אין בו. (תוס' שם)
ד. מפשיט אינו חייב מדאורייתא אלא א"כ מפשיט מאותו ענין שיהא העור ראוי שכן דרך מפשיטים וכך היה הפשט בבהמות המשכן. לפיכך המפשיט את העור וקורעו בהפשט אינו חייב ומ"מ אסור מדרבנן[13] (יראים סימן רעד [דפוס ישן - קב] שו"ע סי' תצח סעי' טז ומ"ב ס"ק נ[14])
ה. המפשיט עור במעל חי בעודו בחיים אינו חייב[15] שאין דרך הפשטה בכך[16] (כלכלת שבת מפשיט)
ו. י"א שאין הפשט בעור עוף[17] ודגים (הגהות סמ"ק סי' קצד אות יז) וי"א שגם הפשטת עור עוף ועוד דג הוי אב מלאכה[18] ומ"מ אחר הבישול מותר לפשוט העור מאליהם ולאוכלה וזהו מעשים בכל יום שבעת האכילה מי שאוהב העור פושטה מעט מעט ואוכלה כיון שבעת אכילה לא שייכא הפשטה[19] ועוד דלאחר בישול הוויין כבשר[20] (ערוך השולחן סימן שכא סעיף כו)
[1] רש"י
[2] ספורנו
[3] חזקוני ספורנו
[4] אבע"ז
[5] רש"י
[6] רש"י
[7] רש"י
[8] אבע"ז
[9] משך חכמה
[10] ועיין מרכבת המשנה שם שכתב שמקור הרמב"ם לדין זה הוא מדקרינן למפשיט אב א"כ ע"כ דאית ליה תולדה ומפרק דוכסוסטוס הוא התולדה וכ"כ באגלי טל גוזז סי' ב ס"ק ז ועיי"ש שביאר שאינו נחשב גוזז אע"ג שעוקר דבר ממקום גידולו שמכיון שאינו גוזזו מהבשר אינו גוזז שאין גוזז בעור
[11] בגמ' שבת קטז ע"ב "תנו רבנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה פירש"י דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה "מתחיל מרגליו האחרונים עד החזה, שיוכל להוציא אימורים, שהקטר חלביו דוחין שבת, ותו לא מפשיט מידי עד אורתא, דצורך הדיוט הוא" וחכמים אומרים מפשיטין את כולו בשלמא לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דהא איתעביד ליה צורך גבוה אלא לרבנן מאי טעמא וכו' ומסקינן בדף קיז ע"א אלא אמר מר בר רב אשי וכו' כגון דלא קבעי ליה לעור והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות דשקיל ליה בברזי ופירש"י דלא בעי ליה לעור - אינו צריך לו לעור, ואינו מתכוין להפשיט משום עור, ולא דמי להפשט אילים ותחשים דמשכן: והא ר' שמעון מודה בפסיק רישיה ולא ימות - והכא, אף על גב דלא מיכוין מיפשיט הוא: דשקיל ליה בברזי - בחתיכות דקות, מפשיט וחותך, דאין דרך הפשטה בכך, ולאו מלאכה הוא אלא שבות: ועיין במאירי שהקשה שם קטז ע"ב "שמא תאמר ומה ענין פסיק רישיה בדבר המתכוין ואין כאן אלא טעם מלאכה שאין צריכה לגופה (שהרי הפשט הוא במפשיט לצורך העור דומיא דעורות תחשים וכו' ואילו הכא אינו צריך לעור) אף הוא כך דעתו לומר והלא אף כשאין מתכוין שמותר בפסיק רישיה מיהא אסור ואף בזו על כרחך אף הוא עושה לצורך גופו שהרי בודאי צריך הוא לעורו (ואפשר שכוונתו כמש"כ ברא"ש פ' כל כתבי סי' ח (קעו ע"א) וז"ל "ולפירוש הערוך דרבי שמעון לא מחייב בפסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה באותה מלאכה דאיכא למימר אנן סהדי דקמכוין" וא"כ ה"ה הכא כיון שודאי ניחא ליה בעור אנן סהדי דמכוין) עד שתירץ לו שהוא מראה ומגלה דעתו שאינו רוצה בו" דהיינו במה שמפשיט בברזא מוכיח שאינו רוצה בעור ולפי"ז בהמה שנשחטה ביו"ט ונמצאה טריפה אע"ג שרוצה להפשיטה כדי להאכילה לכלבים או כיו"ב שייך בו איסור דאורייתא שהרי בודאי הוא צריך לעורו דאנן סהדי שצריך לכך ואפשר שזהו כוונת המג"א סי' תצז ס"ק יח עיי"ש
[12] וז"ל התוס' שם "ונראה לר"י דליכא אפילו שבות דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד" ועיין בשפת אמת שם ועיין בתוס' יומא לה ע"א ד"ה הנ"מ באיסורא (מתחיל בדף לד ע"ב) דכתבו שבאין בו כדי לעשות קמיע "לא חשיב עור ואין זה הפשט" (ולפ"ז מבואר אמאי אין שייך פה לאסור משום חצי שיעור (עיין יסודי ישרון מפשיט שהקשה כן בשם נפש חיה) ועיין במג"א סי' שג ס"ק כב שכתב בשם ריב"ש סי' שצד שאין מלאכת הפשט דומה למלאכת גוזז שבמלאכת גוזז חייב אפילו א"צ לדבר הנגזז כיון שבמשכן היו גוזזים עורות תחשים אע"ג שלא היו צריכים לצמר משא"כ במפשיט היו מפשיטים רק לצורך העור ועיין במחצית השקל שפי' שלפיכך מי שאינו מפשיט לצורך העור הוי מלאכה שאינו צריכה לגופה וכתב שאיםן שו"ת הריב"ש תחת ידו לעיין בו אמנם המעיין בשו"ת הריב"ש מבואר שאינו משום משאצל"ג אלא משום שאינו מלאכה כלל כיון שאינו דרך המלאכה וז"ל שם "ואע"פ: שבהפשטה, נראה בפרק כל כתבי הקדש (שם) דכל שהעור אזיל לאבוד, לא מחייב בפסיק רישיה: כגון דשקיל ליה בברזי; התם היינו טעמא: משום דאין דרך הפשטה בכך, ואפילו במכוין לא מחייב, כמו שפרש"י ז"ל (בד"ה דשקיל). אבל בנטילת שער, וצפרנים, דרך נטילה בכך. ונראה לומר ג"כ: דהפשטה, לא הואי במשכן, רק לצורך העור. וא"כ, עקר מלאכת הפשטה היא, לצורך העור. וכל שהעור נפסד, פטור" ומשמע דס"ל כרש"י שאסור מדרבנן. ועיין שער הציון סי' תצז ס"ק ע שכתב ד"להפשיט את העור בחתיכות שמפסיד להעור ואינו אלא מקלקל וכפירש"י או כמו שכתב בשב"ל סימן רנ"ג בשם ר' אפרים שמפשיט אותה שלא כדרכה דהיינו בקוץ או בקנה" וצ"ע שהרי אינו מלאכה כלל אמנם אפשר שכוונתו דכיון שמקלק הוא לא נתירנו אלא לצורך אכילה וצ"ע ואכמ"ל.
[13] ולכאורה היינו כדעת רש"י הנ"ל בפי' דשקיל ליה בברזא ודלא כתוס' וכ"כ בתועפות ראם שם אות קה אמנם אפשר שאם מפשיט בחתיכות דקות אינו מלאכה כלל ואפי' איסור דרבנן אין בו וכונת היראים הוא כמו שפי' בערוך ערך ברזי שפירש "ברזי פי' נקבים וה"ק מאן דבזע ליה לעור כשהוא מפשיטו מוכחא מילתא דלא בעי לעור ואין לו הנאה ממנו ולא דמי לפס"ר ולא ימות" והיינו לכאורה דלא כפירש"י שפירש שהפשיט בחתיכות דקות כיון דהערוך לשיטתו דפס"ר דלא ניחא ליה אינו חייב וא"כ הכא שנוקב העור מהני אמנם רש"י רצה לפרש שאינו הפשט כלל ולהכי פי' בחתיכות דקות שאינו הפשט כלל והיראים הכא כוונתו כפי' הערוך וס"ל דפס"ר דלא ניחא ליה אסור מדרבנן
[14] שהרי כתב שם שלהפשיט העור בחתיכות או בקוץ או בקנה יש בו משום שבות ולכאורה היינו כדעת רש"י ודלא כתוס' הנ"ל ועיין פמ"ג שם א"א ס"ק יח
[15] ועיין יסודי ישרון מפשיט ח"א עמ' 276 שלהכי אין בפורע עור המילה שלא בזמנה מפשיט כיון שאין מפשיט כשהוא חי ועיי"ש אם שייך בכלל בעור אדם שם מפשיט
[16] וכמו דאמרינן בטווה שאין דרך טוויה מעל גבי עיזים חיות (שם)
[17] וז"ל שם "אבל בעוף דלא שייך הפשט מותר למלוג ולהבהב כל הגוף" וכ"כ בב"ח בשמו סי' תצט ד"ה כתב אמנם עיי"ש במג"א ס"ק ג שהעתיק דברי הגהות הסמ"ק שתרנגולת א"א להפשיטה ואפ' שאין הפשט בעוף דלא חשיב עור דאינו עומד למלאכה ואינו דומיא למשכו ודומיא למפשיט םחות משיעור לעשות קמיע דלא חשיב עור ואין בו הפשט כנ"ל (ואפילו לרש"י שיש בו שבות דרבנן היינו בעור בהמה ששיך הפשט אם יש בו שיעור משא"כ בעור שאין שייך בו הפשט כלל)
[18] דלהדיא אמרינן בשבת [ק"ח ע"א] שיש להן עורות ואפילו באלו שעורותיהן כבשרן לענין טומאה מ"מ לענין הפשטה בשבת הוה אב מלאכה: (ערוך השולחן שם)
[20] ולפ"ז אם אינו מבשלו אלא אוכלו חי כגון שיש שאוכלים דג חי ואינו סמוך לאכילה אלא מפשיטו מסעודה לסעודה יהיה חייב משום מפשיט וצ"ע
