מקרא
(י) וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ
וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
(יא) וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(יב) וַיַּעַשׂ לוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וַיַּעַשׂ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:
(יג) וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתֵּן אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:
(יד) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:
(טו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:
(טז) וַיַּעַשׂ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר עַל הַשֻּׁלְחָן אֶת קְעָרֹתָיו וְאֶת כַּפֹּתָיו וְאֵת מְנַקִּיֹּתָיו וְאֶת הַקְּשָׂוֹת אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר: פ
(יז) וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ:
(יח) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
(יט) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:
(כ) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
(כא) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִמֶּנָּה:
(כב) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה הָיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
(כג) וַיַּעַשׂ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
(כד) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל כֵּלֶיהָ: פ
(כה) וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָיו:
(כו) וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(כז) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָשָׂה לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו עַל שְׁנֵי צִדָּיו לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם:
(כח) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:
(כט) וַיַּעַשׂ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קֹדֶשׁ לפי שמקדשין בו המשכן וכליו ואהרן ובגדיו[1] וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים טָהוֹר בבשמים מנוקים מפסולת, כאמרו ממולח טהור[2] מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ: פ
נביא
פתיחה לספר יחזקאל
בגמ' מסכת בבא בתרא (יד(: ת"ר, סדרן של נביאים: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר... מכדי ישעיה קדים מירמיה ויחזקאל, ליקדמיה לישעיה ברישא? (פירוש: למה לא יבוא ישעיה לפני ירמיה ויחזקאל שהרי ישעיה בימי עוזיה, וירמיה בימי יאשיה ובניו נתנבא בירושלים, ויחזקאל בגולה בימי צדקיה.) כיון דמלכים סופיה חורבנא (פירוש: מתרצת הגמ' - מכיון שבסוף ספר מלכים מתואר החורבן) וירמיה כוליה חורבנא, ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא, וישעיה כוליה נחמתא, (פירוש: וירמיה רוב הספר הינו נבואות החורבן ויחזקאל תחילתו נבות החורבן וסופו נחמות וספר ישעיה רובו נבואות נחמה) וסמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא (סומכין אנו חורבן לחורבן כלומר ירמיה למלכים ויחזקאל לירמיה ונחמות לנחמות כלומר ישעיה ליחזקאל)
יחזקאל בן בוזי הכהן התנבא בשנה החמישית לגלות יהויכין והיא שנת ג' אלפים של"ב (3332) והיא שנת ה - ל' (30) ליובל האחרון . בימי המלך יהויקים גלה יחזקאל הנביא בבבל ועמד בבית האסורים בשנת ג' אלפים שט"ז (3316) חמש שנים ובהיותו בן שלשים שנה כתב ספרו. ויש אומרים שהוא לא כתב ספרו אלא חכמים אחרים והוא היה יפה תואר ויפה מראה
י"ד שנים אחר החורבן (היא ג' אלפים שנ"ב) היתה יד ה' על יחזקאל (יחזקאל מ') והראה לו בנין העיר והבית. והיה שנת היובל כ"ה שנים לגלות יהויכין ג' אלפים שנ"ב
יחזקאל נבא על מצרים ג' אלפים של"ז (יחזקאל כ"ט) ואז דבר ה' לירמיה שנת י' לצדקיהו (ירמיה ל"ב) יחזקאל נבא על ירושלים תשע לצדקיהו (יחזקאל כ"ד) (י"ז לנבוכדנצר), שנת ג' אלפים של"ו, ובשנה ההיא ותבוא העיר במצור עד י"א לצדקיהו (מלכים ב' ה'):
בגמ' מסכת ברכות (דף נז:) שלשה נביאים הם: הרואה ספר מלכים - יצפה לגדולה, יחזקאל - יצפה לחכמה, ישעיה - יצפה לנחמה, ירמיה - ידאג מן הפורענות
בגמ' מסכת (שבת יג:) אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה, ודרשן.
יחזקאל נפטר בחיי נבוכדנצר ונקבר בבבל בין נהר פרת ונהר כבר וכשמלך אויל מרודך והוציא יהויכין מבית הכלא ובא יהויכין ול"ה אלפים יהודים עמו ובנו כיפה על קבר יחזקאל ועל קברו צב שקוריןשילדקרע"ט מלאכה נפלאה וגם היום נראה שם חקוק יהויכין ויחזקאל וגדוד אנשים. ויעשו כנסת גדולה סמוך לה ובמקום הכנסת יש כמו שישים מגדלים ובין מגדל למגדל כנסת ובחצר כנסת יחזקאל בנויה תיבה ואחרי הכנסת קברו של יחזקאל והכל יחד נקרא כנסת יחזקאל ויהויכין. הדרן לכנסת יחזקאל נחלות וכרמים שנתן לו אויל מרודך להתפרנס מהם ואותו מקום מקודש על שם ישראל ובאים להתפלל ממרחקים וביום הכיפורים מוציאין ספר תורה מגויל מכתב יד של יחזקאל וקורין בו, ועל קברו עששיות דולקות כל היום. ושם בית הקדש גדול מלא ספרים רבים מחורבן בית ראשון ושני, ונשיא ישמעאלים כשמלך במקומות ההם קיים לכנסת זה כל ההכנסות ההם עד היום. והבית המדרש שעל קבר יחזקאל בנין יפה מאד והכל מוזהב וכותל מערבי הוא מחומר והקבר הוא מסיד וגובה שלש אמות והשער של בית המדרש קטן וכשבאין בני אדם להתפלל שם אזי מתגדל השער
בקבר יחזקאל נותנין צדקה להדליק מהם נרות על קברו ומי שרוצה מניח שם מעות ואין שום אדם יכול לטלו משם רק מי שהניחו שם ומי שהניח שם מעות ומת אזי כשבאין יורשיו לוקחין המעות בשלמות כמו שהניח. והקבר הוא אצל נהר כבר עיר מלוח וחצי פרסה משם הוא קבר חנניה מישאל ועזריה (גלילות ארץ ישראל)
כתובים
(טז) וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ מלשון זדון וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ: (יז) וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ אמרו נשוב למצרים לָשׁוּבלְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם בשביל המרי שלהם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב וחסד חֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם: (יח) אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹתבזיונות גְּדֹלוֹת: (יט) וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ: (כ) וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ השפעת עליהם רוח חכמה ובינה לְהַשְׂכִּילָם את דברי תורתך וּמַנְךָ ואת המן לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם: (כא) וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ: (כב) וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה גרשת את העכו"ם וחלקתם להיות נפוצים בקצות הארץ וַיִּירְשׁוּ אֶת אֶרֶץ סִיחוֹן וְאֶת אֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן: (כג) וּבְנֵיהֶם הִרְבִּיתָ כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וַתְּבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶם לָבוֹא לָרָשֶׁת: (כד) וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וַתַּכְנַע והכנעת לִפְנֵיהֶם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם וְאֶת מַלְכֵיהֶם וְאֶת עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם: (כה) וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצֻרוֹת וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה וַיִּירְשׁוּ בָּתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב בֹּרוֹת חֲצוּבִים כְּרָמִים וְזֵיתִים וְעֵץ מַאֲכָל לָרֹב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ עניין עונג ותפנוק בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל: (כו) וַיַּמְרוּ וַיִּמְרְדוּ בָּךְ וַיַּשְׁלִכוּ אֶת תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גַוָּם גופם וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרָגוּ אֲשֶׁר התרו בָם לַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדוֹלֹת: (כז) וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶםוַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמָע וּכְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תִּתֵּן לָהֶם מוֹשִׁיעִים ומשכת עליהם רחמים שלא להשחיתם וְיוֹשִׁיעוּם מִיַּד צָרֵיהֶם: (כח) וּכְנוֹחַ לָהֶם וכאשר היה להם מנוחהמהעכו"ם יָשׁוּבוּ לַעֲשׂוֹת רַע לְפָנֶיךָ וַתַּעַזְבֵם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וַיִּרְדּוּ ומשלו בָהֶם וַיָּשׁוּבוּ וַיִּזְעָקוּךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמַע וְתַצִּילֵם כְּרַחֲמֶיךָ רַבּוֹת עִתִּים לא פעם ולא פעמיים אלא פעמים הרבה: (כט) וַתָּעַדוהתרית בָּהֶם לַהֲשִׁיבָם אֶל תּוֹרָתֶךָ וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא שָׁמְעוּ לְמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ בָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת כמו אדם שמסיר את כתפו ופונה ללכת מחבירו וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמֵעוּ: (ל) וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת של חסד וַתָּעַד בָּם בְּרוּחֲךָ רוח של נבואה ע"י בְּיַד נְבִיאֶיךָ וְלֹא הֶאֱזִינוּ עמ"י וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת: (לא) וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲשִׂיתָם כָּלָה וְלֹא עֲזַבְתָּם כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה:
משנת ההלכה
מלאכת הצד
א. הצד דבר שבמינו ניצוד דהיינו שדרך לצודם לאיזה צורך כגון להשתמש בהם או בעורתיהם או בבשרם ואפילו אם דרך לצודם כדי לשחק עמם[3], כגון כל בהמה חיה או עוף[4], חייב. (שו"ע סי' שטז סעי' ג חיי אדם כלל ל סעי' א)
ב. ואפילו היה הבעל חי ישן או סומא, חייב[5], שהרי עשויים הם לברוח כשמרגישין יד אדם. אבל חולה[6] או זקן או חיגר או קטן קודם שהוא יכול לרוץ, פטור אבל אסור[7], דניצודועומד הוא[8]. (שם סעי' ב ומ"ב ס"ק ח וחיי אדם שם)
ג. חיוב צידה אינו דוקא בשתפסם בידו אלא אפילו אם נכנס הבעל חי למקום שניצוד בו מאליו וסגר אחריו את הדלת חייב משום צידה ולפיכך אם נכנסה ציפור לתוך כלוב או מקום קטן שאינה יכולה להשמט ממקום למקום וסגר אחריה את הדלת חייב משום צידה (שו"ע שם סעי' א ומ"ב ס"ק א)
ד. אינו חייב אלא אם כן צדן למקום שניצודין בו, כגון כל מיני עופות ובהמות וחיות אם הכניסן אפילו לחצר[9] אפילו חצר שאינה מקורה ואפילו אם יש בגדר חלונות והחלונות פתוחים אם אינו גדול כל כך עד שיכול ליקח אותם שם בריצה א' שאינו צריך[10] להנפש[11] בנתיים, חייב[12]. אבל אם הוא גדול יותר שצריך לישב בינתיים א"כ בעל חי אינו חשוב כניצוד ופטור אבל אסור (חיי אדם שם ומ"ב ס"ק ג ד)
[1] חזקוני
[2] ספורנו
[3] כ"כ בקיצור הלכות שבת סי' כח עמ' סט מסברא ועיין שמירת שבת כהלכתה פכ"ז הע' קט שאם עצם נצידה היא למשחק ולא כדי להשתמש בחיה שניצודה הוי מלאכה שאין צריכה לגופה אבל אם צד כשי שאח"כ ישחק בחיה שניצודה הרי זה צידה הצריכה לגופה וחייב
[4] ובצידת אדם עיין בשמירת שבת כהלכתה פכ"ז הע' קיב
[5] בשו"ע כתב צבי ובא"ר כתב שה"ה שאר מינים וכן משמע מחיי אדם כאן וצע"ק ממה דאיתא בגמרא דחגבים בשעת הטל פטור ופי' רש"י משום שאז עיניהם מתעוורות והרי הם כניצודין ועומדין וע"כ דיש מינים שכשהם סומין לא עבידי לברוח (ביאור הלכה שם ד"ה הצד)
[6] ועיין בביאור הלכה ד"ה או חולה שהביא שיטות מה הדין אם הוא אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות האם יש בו צידה או לאו ועיי"ש שכתב שלשיטות שאין בו צידה כיון שנחשב ניצוד ועומד "איך הדין אם רדף אחר איזה חיה ועוף כדי לצודו עד שעשהו עיףשאינו יכול לזוז ממקומו או שהכהו באיזה דבר עד שנעשה חיגר אם חייב עבור זה גם משום צידה אף שלא תפסו בידו או אפשר אין דרך צידה בכך דדרך צידה לטלה אחר שצדה או להכניסה למקום משומר
[7] וע"כ כשמוצא לפעמים בל חי חולה כגון ארנבת חולה מונחת על הדרך אע"פ שאינה יכולה לזוז ממקומה אסור ליקח אותה דהוי צידה מדרבנן וי"א שחייב ובלא"ה אסור ליקח אותה משום מוקצה: (מ"ב שם ס"ק ט)
[8] כיון שאינם יכולים לברוח ואפ' לתפוס אותם בקפיצה אחת
[9] הצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה: (מ"ב שם ס"ק ד)
[10] ואע"ג דבסימן תצ"ז סעי' ז איתא בשו"ע השיעור דאם צ"ל הבא מצודה ונצודנו ל"ק דכבר כתבו הפוסקים דאידי ואידי חד שיעורא הוא וע"כ אפילו בעופות שייך שיעור זה (בה"ל שם ד"ה שהם ניצודים)
[11] בחיי אדם כתב לישב בנתיים ואפשר דהיינו נך
[12] כ"כ הכ"מ בשם המפרשים וכ"מ בר"ן. אבל רש"י פירש דמטא בחד שחיה בפעם אחת שהוא שוחה עליו לתופסו ואין לו להשמט ממנו. ונ"ל דכן משמע לשון הרמב"ם. וז"ל הכלבו שאם יבא לקחתו לא יהיה צריך לרדוף אחריו (חיי אדם שם)
